שני מדענים, שני שחרים
16 ביולי 1945, 5:29 בבוקר, אתר הניסוי טריניטי
ג’. רוברט אופנהיימר צופה ב”שמש מלאכותית” נפתחת מעל המדבר. האוויר רותח.
מאוחר יותר הוא יצטט מהבהגווד גיטה: “כעת הפכתי למוות, משמיד העולמות.”
באותו רגע הוא לא אומר דבר. הוא רק צופה בעולם משתנה.
היום, 3:47 לפנות בוקר, מעבדה תת-קרקעית, מיקום חסוי
ד”ר שרה צ’ן בוהה במספר על המסך: 0.0031%.
זהו שיעור השגיאה הכולל בסריג של קיוביטים עקשניים. חלקיקי קוונטום שבקיום אחד מחזיקים כמה אפשרויות בבת אחת, עד שהמדידה “קורסת” אותם, כמו החתול של שרדינגר, רק בלי האכזריות.
כל לילה המספר הזה יורד.
כל לילה היא מתקרבת לקו שאין בו אזעקה ואין בו פטריית עשן. רק סף שברגע שעוברים אותו, הקריפטוגרפיה הציבורית המודרנית מפסיקה להיות מגן והופכת לסיפור שנספר לילדים על “איך פעם אבטחו מידע”.
“אנחנו לא בונים פצצה,” היא אומרת לסטודנט מותש מהימים של 20 שעות.
“אנחנו בונים מכונת זמן שעובדת רק אחורה.”
הסטודנט מקמט את המצח.
“תחשוב על זה,” אומרת צ’ן, ופותחת תיקייה עם קבצים מוצפנים.
“כל סוד שאי פעם הועבר דיגיטלית: מסמכים מסווגים, היסטוריה רפואית, עסקאות בנק, הכל קפוא בענבר. ביום שבו יופיע מחשב קוונטי רלוונטי קריפטוגרפית, כל העבר הזה הופך לספר פתוח למי שמחזיק במכונה.”
הנשק שלא מתפוצץ
תשכחו מהשפה ההוליוודית של מלחמה.
בWorld War Q – הכינוי שמומחים משתמשים בו בלי לחייך, הנשק המכריע לא הורס ערים.
הוא הורס ודאות.
ברגע זה, בזמן שאתם קוראים, מדינות וגופי מודיעין מריצים מבצע שנשמע בדיוני, עד שרואים את חשבונות האחסון.
הם קוצרים דאטה מוצפן שהם עדיין לא יכולים לקרוא: חבילות של תקשורת דיפלומטית, סודות תעשייתיים, הודעות פרטיות, עדכוני קושחה, חוזים חתומים.
לא כי הם יכולים לפענח אותם היום, אלא כי הם מאמינים שיום אחד תהיה להם מכונה שכן.
הדוקטרינה פשוטה ואכזרית:
Harvest Now, Decrypt Later – לקצור עכשיו, לפענח אחר כך
פילוסופים אולי יקראו לזה “סוף החסינות לאחור של הפרטיות”.
אנשי טכנולוגיה נותנים לזה שם קצר יותר: Y2Q – היום שבו המנעולים מפסיקים לעבוד.
יש גם ניואנס שהנבואות הקודרות נוטות לפספס, ואנשי מקצוע חוזרים עליו כמו מנטרה:
לא הכל נשבר.
הצפנה סימטרית יכולה לשרוד עם מפתחות ארוכים יותר. גם פונקציות גיבוב (Hash) אפשר לחזק.
נקודת התורפה היא הקריפטוגרפיה מבוססת מפתח ציבורי RSA, ECC, החיבוקים האלגנטיים שמאפשרים לזרים לסמוך זה על זה במהירות האור.
כשזה נשבר, זהות, מקוריות, ואי-הכחשה נופלים כמו דומינו.
חלק ב’: השחקנים והמסכות שלהם
ארה”ב רוקדת ככוריאוגרפית בחושך.
מעבדות לאומיות וגופי ענן ענקיים מקדמים ספירת קיוביטים ויכולות תיקון שגיאות; גופי תקינה מכינים את “מכת הנגד”; ובחדרים ללא חלונות כותבים מחדש קוד כדי שמחשבי המחר לא יחשפו את סודות האתמול בטקסט קריא.
סין מתייחסת למהירות כאל דוקטרינה.
מחקר קוונטי הוא יעד לאומי עם תקציבים שמגיעים כמו מערכת מזג אוויר.
כל הכרזה על “פריצת דרך” מלווה בתחושה שההישגים האמיתיים נמצאים שני שלבים קדימה.
האיחוד האירופי כותב חוקים ובונה כבישים במקביל.
בריסל מעצבת רגולציה לעולם הקוונטי בזמן שמדינות החברות משקיעות מיליארדים במעבדות.
כאילו המציאו את המכונית ואת חוקי התנועה באותו יום.
ישראל משחיזה סכינים עדינים.
בוגרי יחידת 8200 מקימים סטארטאפים שמתייחסים לקיוביטים כמוצר, לא כנס.
הם מתכננים הגנות נגד מתקפות שעדיין לא הוגדרו.
והשחקן הכי מטריד?
הסוס השחור: מי שעובר את הסף בסוד ומחליט להשתמש בעליונות קוונטית בלי להכריז.
הרתעה עובדת רק כשרואים שיש לך את המפתח.
כיבוש מעדיף שתשתוק.
DNA של סטארטאפ על עמוד שדרה של 40 שנה
בפנים, בתוך ארגונים ותיקים, מתנהל מירוץ שקט יותר:
הדחף של סטארטאפ מחובר לעוצמה של חברת טכנולוגיה בת עשרות שנים.
מורשת מביאה לקוחות, רגולציה, יציבות וגם צלקות.
סטארטאפ מביא מהירות, תעוזה, וקצב פיתוח.
בעשור הקוונטי, צריך שניהם באותו גוף: חדשנות עם משמעת, זריזות עם ממשל תקין.
הזוכים יהיו אלה שמסוגלים לשלוח גם פריצת דרך וגם הוכחת־אמון באותה חבילה.
בתוך Comda שומרי הכספת
אווה גנדי פוגשת אותי בלונדון. היא לא נראית כמו “לוחמת סייבר”, אלא יותר כמו הורה שמגיע באיחור להצגת בית ספר: עייפה, מרוכזת, עניינית.
“ראיתי כמעט כל סוג של אירוע אבטחה שאפשר לדמיין,” היא אומרת ודוחפת הצידה את הקפה השלישי.
“אבל זה לא להגן מפני מתקפה. זה להגן מפני מתמטיקה שהחליטה להחליף צד.”
Comda היא לא שם שמכירים בכל בית, אבל אם ביצעתם פעולה דיגיטלית מאובטחת, יש סיכוי לא רע שדרכתם על הרצפה שהם בנו.
התפקיד שלהם יבש על הנייר ועמוק במהות:
להפוך חתימות דיגיטליות לבעלות משמעות,
לשמור על מחזור החיים של תעודות נקי וישר,
לוודא שכאשר קובץ טוען שהוא מהבנק, מהבית חולים או מהממשלה, הטענה הזו עומדת בחקירה.
“אנשים חושבים שקוונטום זה ‘העתיד’,” אומרת אווה.
“זה על העבר. לכל חברה יש ארכיונים שלמים מוגנים ב-RSA וECC.
להגנות האלה יש תאריך תפוגה. השעון כבר מתקתק.”
היא פותחת לוח בקרה של ComSignTrust CCMS – Certificate & Crypto Management System.
זה נראה כמו מגדל פיקוח של אמון.
נקודות ירוקות = תעודות בריאות.
צהובות = דורשות מודרניזציה.
אדומות = צפצוף אילם.
ההגירה שאף אחד לא רואה
הפתרון לא נוצץ ולא אופציונלי.
הוא נקרא Crypto-Agility גמישות קריפטוגרפית:
היכולת להחליף מנעולים בזמן שהבית מאוכלס.
תדמיינו מיליוני דלתות:
חלק הותקנו ב־1995 על ידי ספק שכבר לא קיים,
חלק במקומות שאף אחד לא זוכר שיש בהם דלת,
ועכשיו צריך להחליף את כולן בלי לעצור שנייה את העסק.
“אנחנו בונים מחדש את המטוס בזמן שהוא באוויר,” אומר דיוויד קים, ה־CTO של Comda, מצטרף משיחת וידאו מלימסול.
“כל תעודה, כל שרשרת חתימה, כל ‘מנהרה’ חייבת להפוך לעמידה לקוונטום.
אי אפשר ללחוץ על כפתור ולסיים.
מערכות לגאסי נשברות. אינטגרציות נעלבות. טעות אחת ובית חולים נכבה.”
לכן הם עובדים במצב היברידי:
אלגוריתמים קלאסיים ופוסט-קוונטיים יחד, שתי מערכות מנעול על אותה דלת.
זה פחות אלגנטי. יותר יקר.
אבל זה הגשר הבטוח היחיד.
ההתעוררות התאגידית
חדרי דירקטוריונים מתחילים לשאול שאלה חדשה ולא נעימה:
האם אנחנו מוכנים לקוונטום?
ברוב החברות, התשובה הכנה היא אנחה.
לחוב טכנולוגי יש ריח, והוא ריח של מפתחות במקומות מוזרים ו”טקסים” שאף אחד לא כתב.
ארגון ענק מגלה שניהול התעודות שלו נמצא אצל אדם אחד עם קובץ אקסל בשם:
“DO_NOT_DELETE – IMPORTANT”.
אחר מגלה שמפתח RSA אחד משמש גם להצפנת נתוני HR וגם למערכות תעשייתיות כי “זה עבד”.
קוונטום הופך את האבטחה לארכיאולוגיה:
צריך למצוא כל מקום שבו קריפטוגרפיה נוגעת בעסק.
ובעולם מודרני זה אומר: כמעט בכל מקום.
ארכיטקטורת האמון
גנדי מציירת את העתיד הפוסט-קוונטי בלי אפוקליפסה הוליוודית.
לא דיסטופיה — פשוט שקיפות.
- אמון הופך למשהו שאפשר להוכיח בכל רגע
- כל טרנזקציה נושאת חותמת מקור ושלמות
- כל מסמך מחזיק שרשרת אחזקה קריפטוגרפית
- כל זהות קשורה למספר גורמים שמתגוננים גם מפני התקפה קלאסית וגם מפני התקפה קוונטית
היא מדגימה תשלום שעובר דרך סטאק פוסט-קוונטי של ComSignTrust.
לעין לא מקצועית זה נראה כמו TLS רגיל וחתימות רגילות.
מתחת למכסה המנוע קריפטוגרפיה מבוססת סריגים (Lattice-Based Crypto),
קשה גם למחשבים קלאסיים וגם לקוונטיים.
“זה לא מושלם,” היא אומרת, “אבל זה המנעול הכי טוב שאנחנו יודעים לבנות כרגע.”
CCMS של ComSignTrust מתפקדת כמתורגמן ו”שוטר תנועה”:
מאפשרת למערכות ישנות לדבר קריפטוגרפיה חדשה בלי להרוס את הכביש מתחתיהן.
מפתחות נשמרים בחומרה במקום שצריך.
מדיניות “נוסעת” יחד עם האישורים ודוחות ביקורת נראים כמו ספר היסטוריה לא כמו אגדה.
התסריטים
אני מבקש תרחישים. גולדשטיין נותנת לי שלושה ועוד אחד שהיא פחות אוהבת.
נחיתה רכה
הפנטזיה הבוגרת.
ההגירה לקריפטוגרפיה פוסט-קוונטית מסתיימת לפני שמחשב קוונטי רלוונטי מגיע.
זה יקר, משעמם, איטי — ומצליח. זה ניצחון.
הדה-קריפט הגדול
סיוט מנומס.
מדינה אחת חוצה בשקט את הסף, וקוראת הכל: חודשים, אולי שנים.
שוקי הון וזירות מדיניות זזים מסיבות שאנליסטים מסבירים בביטחון וטועים.
כשמבינים, הכול כבר קרה.
המלחמה הקרה הקוונטית
כמה מעצמות מגיעות ליכולת.
התרחיש: “השמדה הדדית דרך פענוח”.
האינטרנט מתפצל לאזורי השפעה, גבולות מתקשחים בתוכנה,
ענני “ריבונות” הופכים לריבויות אמיתיות.
זיופים מושלמים
כאן לא רק קוראים היסטוריה אלא כותבים אותה מחדש.
מסמכים, שרשרות אחזקה, חתימות שנראות ומאומתות כ“אמיתיות”.
הוויכוח על “מה באמת קרה” הופך למופע טכני.
האמת הופכת לנושא למשא ומתן.
השעון בכיס שלך
הטלפון רוטט.
תזכורת.
העברה.
תמונה מלפני חמש שנים.
כל אחת מהפעולות עטופה במתמטיקה שהבטיחות שלה אולי כבר מוטלת בספק בחדר קירור.
הפרדוקס הקוונטי הוא לא שהוא מאיים על המחר.
הוא מאיים על אתמול.
“מתי אנשים צריכים להתחיל לדאוג?” אני שואל.
“They should have worried already,” אומרת אווה.
“מה שהצפנת לפני חמש שנים הוא מלאי של מישהו היום.
הם יפתחו אותו כשיוכלו.
השאלה היחידה היא האם העברת את הכתר שלך למנעולים שיחזיקו אחרי שהדלתות הישנות ייפתחו.”
המרוץ שלא רואים
שישה חודשים אחרי, מגיעה הודעה מוצפנת.
תאגיד ענק, שאווה מסרבת לנקוב בשמו, השלים את אחד המיגרציות הגדולות בעולם ל-Quantum-Safe:
- עשרות מיליוני תעודות הוחלפו
- שרשרות חתימה עודכנו
- מערכות המשיכו לעבוד כרגיל
- לקוחות שמו לב ל… כלום
“ככה נראה ניצחון כאן,” היא כותבת.
“שום דבר מיוחד לא קורה.
המערכות ממשיכות לעבוד.
הסודות נשארים סודיים.
האפוקליפסה נדחית.”
אבל השעונים לא מפסיקים לתקתק.
במעבדות מקוררות כמעט לאפס המוחלט, קיוביטים רוקדים ריקוד לא יציב.
בחדרי ישיבות מחוממים בחרדה, חתימות מאשרות תקציבים להגנה מפני מתקפה שאולי כבר התחילה.
ובחוות שרתים שמזמזמות ברעש לבן, דאטה נערם וממתין ליום שבו מכונה אחת לא נכונה תשמיע את הצליל הנכון,
וכל המנעולים הישנים יקליקו ביחד.
העידן האטומי התחיל בהבזק אחד, ששינה את צללי המדבר.
העידן הקוונטי יתחיל בשקט:
- שקט של מערכות שהיו אמורות להיכשל ולא
- שקט של סודות שהיו אמורים להיחשף ולא
- שקט של זיופים שהגיעו ונענו ב”נבדק ואינו תקף”
השאלה היא לא האם זה יקרה.
השאלה היא אם תהיו מוכנים לפני שזה יקרה.
הערת מחבר: חלק מהשמות שונו.
האיום המתואר כאן הוא לא מדע בדיוני אלא הערכה מפוכחת של חוקרים, גופי תקינה וסוכנויות אבטחה.
הכנה היא לא הודעה לעיתונות.
היא עמדה.
מתחילים
